תמיד אומרים על אנשים שאינם שהם אנשים מדהימים, האנשים הכי מדהימים שנפגוש בחיים.
תמיד חשבתי שזו מן קלישאה כזו, איך יכול להיות שכל האנשים שנלקחו בטרם עת אנשים כל כך טובים.
מסתבר שהאנשים הכי טובים הם אלה שהולכים, כי רועי ביבר הוא האיש הכי טוב שהכרתי.
הלוואי הייתי מגזימה, אולי זה היה מכאיב קצת פחות.
הוא הראשון לתת, הראשון לשלוח הודעה, הראשון לכל דבר שמאפשר לו לתת מעצמו לאחר.
כשפגשתי אותו לראשונה הופתעתי שקיימים אנשים כאלה בעולם, באמת.
ביברון, אתה תונצח בכל דרך, כי אין סיכוי שניתן לעולם לשכוח אותך.
הלוואי והייתי מכינה לך שוב פעם עוגיות לפני שנכנסת שוב לעזה אולי זה היה נותן לך את אותו מזל כמו בשבועיים הראשונים.
לא נשכח אותך לעולם, אתה איתנו בלב לעולמים.
מסכם תחמ"ש
למי שלא מכיר , מסכם תחמ"ש זה אחד השבועות הקשים במסלול, מסכם ממש מאתגר.
בשבועיים שלפני המסכם סבלתי מחיידק בבטן וירדתי במשקל בצורה קיצונית מאוד עד למשקל נוצה של 63 ק"ג (אני בגובה 1.82, כל המסלול הייתי 80 ק"ג בערך).
בסופ"ש שלפני המסכם הייתי בגימלים וחזרתי לסירקין ביום ראשון בזמן שהצוות היה בסיור בחיל האוויר. בראשון בערב ביבר לקח אותי לשיחה ואמר לי, "ההחלטה שלך, אם אתה רוצה אתה יכול לעשות את המסכם, אם לא ואתה לא בטוב אני מאשר לך לא לעשות ואסדר לך לו"ז מקביל, אני פשוט חושב שתתחרט על זה וזה שלא עשית את המסכם ילך איתך עוד שנים קדימה" כמובן שכמו חייל טוב ישר אמרתי שאני רוצה לעשות את המסכם וביבר שמח והוסיף: " אבל חשוב שתדע, אם אתה מתחיל את המסכם, אין שום הנחות, לא ירחמו עלייך ובטח שלא אני". אמרתי שברור לי ולמחרת התחיל המסכם.
ביום השני למסכם אני חזור מתרגיל למגנן וביבר קורא לי ואומר לי לבוא אחריו. המסכם מתקיים בתוך סירקין הגדול בצמוד לבסיס של יהלום. הוא מוביל אותי אחריו אל ספסל אל"ח מול המשרדים בבית ספר כשאני לבוש בסיל (חליפת מיגון לאב"כ איתה מסתובבים כל השבוע) ואומר לי לשבת ולחכות. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם 2 צלחות עמוסות באוכל מחדר האוכל ומניח בנינו ואומר לי "תאכל". הוא יושב שם מולי דקות ארוכות בלי לומר מילה, מסתכל עליי ומחכה שאסיים לאכול וברגע שאני מסיים שולף תפוז מהכיס ומתחיל לקלף ולהאכיל אותי גם בתפוז. אשכרה אמצע מסכם והמפק"צ שלי יושב ומאכיל אותי ועוד בסבלנות מדהימה. אני מסיים גם את התפוז ואנחנו חוזרים יחד למגנן של המסכם ולאף אחד חוץ מלצמד שלי בנימין אין אפילו מושג שנעלמתי.
ביבר חזר על זה מספר פעמים נוספות במהלך השבוע ושלף אותי מעת לעת, וכל פעם ישב בשקט וצפה בי, כמו אמא אווזה שמאכילה את גוזליה, וכך גם ישר החזיר אותי בשקט בשקט בלי שאף אחד ישים לב.
כמה רגישות, כמה דאגה , ביבר ידע לדרוש כל-כך הרבה ובאותה נשימה לתת לנו ביטחון ותמיכה, האמין בנו איפה שאנחנו לפעמים ויתרנו
לקראת סוף שלב ג׳ המפקדים של צוותי הסמור המקבילים אלינו התחילו להוריד להם הגדרות ונהלים ואפשרו להם להיות עם טלפונים בלו״ז, ואפילו מידי פעם נתנו להם חמשו״ש.
בתור חיילי מסלול הרגשנו תחושה חמוצה ולא הבנו מה אנחנו שונים מהם ולמה להם מגיע ולנו לא.
לא דיברנו על זה עם ביבר אבל ההרגשה די הייתה באוויר.
מגיעה שיחת צוות בסוף השבוע ואף אחד לא באמת רוצה להעלות את הנושא ומדברים מסביב.
ביבר שבנוהל מדבר אחרון בשיחת צוות ומסכם את השבוע לאט לאט ניגש לפרק את הפצצה שכולנו מרגישים ולא אומרים.
בכנות מלאה ביבר מסביר לנו שאצלנו לא יהיה טלפונים עד סוף מסלול פשוט כי הוא יודע מה טלפונים גורמים לאנשים וחשוב לו יותר שנחווה ונהיה אחד עם השני מאשר בטלפונים, וגם חמשו״ש לא יהיה עד סוף מסלול פשוט כי לא משנה מה נעשה וכמה נשתדל ונתאמץ, בסוף המסלול הוא יישאר עם תחושה שהוא יכל לנצל זמנים טוב יותר ולהכין אותנו יותר טוב ובגלל זה אין סיכוי שמיוזמתו הוא יוותר על זמן כל כך חשוב.
זו תמיד הייתה הגישה של ביבר שהטמיע בנו - צניעות שמתוכה אתה מבין שאתה אף פעם לא מספיק מוכן, שאתה תמיד יכול עוד, לתרגל וללמוד עוד, להכין את הציוד שלך טוב יותר וגם להכיר עוד את האנשים מסביבך.
סיפרתי לקרן שביום שישי התקשרתי אליך ושאתמול בצהריים הגיע אליי פרפר לבן לגינה, הייתי בדרך החוצה והוא עשה שני סיבובים סביבי וכל אחד מאיתנו המשיך לדרכו.
בערב לא הפסקתי לבכות מהטלפון של גלגול..
היא אמרה לי ״התקשרתי להגיד לך משהו שאני לא יודעת איך להגיד בכלל״.. וזהו, מהרגע הזה הדמעות לא מפסיקות לזרום.. העיניים כבר שורפות.. הראש כבר כואב.. והגוף? לא מבין
ב1 בלילה דיברתי עם נוי שאמרה לי ״איך זכיתי להיות בצוות איתו?״, אמרתי לה שהיקום זכה, זכינו שהיה לנו רועי ביבר. כל אחד שהיה בחיים שלו זכה שיהיה לו רועי ביבר.
החבר מהצבא, המפקד, החבר מביה״ס או מהמושב, הבן דוד, הדוד, האחיין, הגרעינר, המדריך, האח, הבן, הבן זוג.זכיתי לעשר שנים של רועי.
רועי,
קיבלתי אותך ילד בן 18, נער שהזכיר בכל שיחה שהוא מצור משה, ושזה המושב הכי גדול בארץ וגם בעולם. על פניו התפקיד שלי בחיים שלך נגמר לפני 9 שנים.
אבל גם אז וגם היום הדמות שלך עבורי היא אותה דמות- קשוח, רגיש, כן, מחייך, all in, תומך, אמיתי, אוהב ומשרה ביטחון.
עבורי היית ג׳וקר, הקלף הנכון תמיד, המדויק תמיד, שמבט אחד שלך מרגיע ובנוכחות שלך כל דבר מרגיש אפשרי.
בדיוק כמו באותה פעם שנשארו הצוות האחרון עם מאות חניכים במחנה פסח של הערבה. הראשון שלי בתור רכזת והיחיד שלך בתור גרעינר.
אתה ביטחון, שקט עוצמתי, אנרגיה מתפרצת, צחוק מהלב גם אם ההומור שלך לא היה תמיד ברור, חיוך של אהבה, כוח לחיים וכנות.
אתה יצרת את הקלישאה שאלוהים לוקח את הטובים. עליך, אין שום דבר רע להגיד, הג׳וקר שהיקום שלח לנו.
כשסיפרתי לך על ההריון שלא הצליח אמרת לי שאתה מצטער לשמוע, שהכל בסדר ועוד יהיו מלא ילדים.
מחכה לרגע שיגיע לי בן, כולי תקווה שהוא יהיה כמוך, כי אז אדע שללא ספק הצלחתי בחינוך שלי.
תודה לך על רועי ביבר שהיית עבורי, לא יודעת איך יראו המפגשים בלעדייך.
תמשיך לשלוח לי פרפרים לבנים.